איך הכרתי את אבא

חלף לו שבוע מאז שהקמתי את הבלוג הראשון שלי בפרץ של התלהבות אופטימית (אופייני אצלי להתחלות יש לציין), וכצפוי (הרי אני מכירה את עצמי לא מתמול שלשום), לא המשכתי ולא כתבתי כלום. למרות ההבטחות ולמרות הציפיות... אז מה עושים? מאיפה מתחילים שוב? דפדפתי לשורות האחרונות שכתבתי בפעם הקודמת ונזכרתי בסיפורי הילדות שאני בודה למען ישתעשעו יוצאי חלצי ויראו את אמם באור פנטזיונרי הירואי.
אז למה לא להתחיל מכאן? מוכנים? למקומות, היכון, צא! צא! צא!

איך באמת הכרתי את אבא? 
(מוקדש באהבה והמון געגועים לטיולי יום שבת עם הורי פולט ז"ל ורפי סדרה)

כשהייתי ילדה, בת שלישית במשפחת סדרה (SADRA) המהוללת, נהגו הורי לקחת אותנו בכל יום שבת לטייל ברחבי ארץ ישראל. אמא היתה מתעוררת עם שחר ומתחילה בהכנות: מטגנת חצילים, מבשלת ביצים קשות, אופה בורקס גבינה או בורקס חנדרז'וס (שזה ה-בורקס הכי טעים בעולם, עם מילוי חצילים ברוטב עגבניות ובצל נימוך בפה, שורף את הלשון אך אי אפשר לחכות בסבלנות שיתקרר, כי הריח...אוח... הריח....משגע!)
איפה הייתי ? בהכנות, כן...   אמא היתה קוצצת סלט ירקות, וסלט חסה שאת עליה היא מציפה בשמן, לימון ומלח ואז מועכת טוב טוב.  מוציאה מהמקרר גם סלטים מארוחת הצהריים של אתמול - מקבובה (אנשים פשוטים מכנים אותה מטבוחה, אבל אצלנו היא מקבובה לעולמים!),  סלט מלפפונים חריפים, דלעט טורשי, גזר עם שומר בלימון, וכמובן לנשנוש- "סלט עצים"  - פרחי כרובית מבריקים בלימון עם כמות מלח שיכולה להרוג אדם נורמלי מיתר לחץ דם, אבל אנחנו במשפחת סדרה נולדנו עמידים :-)

את כל האוכל הטעים הזה, אמא היתה אורזת בצידנית האדומה הגדולה, שיהיה לנו טעים לארוחת הבוקר בטיול, ואז היתה מתפנה לארוז את תפריט הצהריים המתוכנן - בשר , בשר, בשר  ו... עוף! 
אני יודעת , יש ביניכם כאלו שיגידו - מה ההבדל ? עוף הוא עוד סוג של בשר, לא ?
אז זהו שלא!   יש דברים שבמשפחת סדרה תמיד היו אמת צרופה ומעולם לא נדרשנו להסביר את ההגיון העומד בבסיסם.   בין הדברים הללו בנושא האוכל תמצאו את הכללים הבאים:
- יש הפרדה ברורה בין בשר לעוף.
- דג תמיד יהיה טעים יותר כשהוא מטוגן
- מים שותים בסוף הארוחה (ועדיף אם יש בנמצא מיץ תוסס בצבע זרחני)
- אורז אוכלים בכף  (רק כשהתחתנתי ונחשפתי לעולם גיליתי אנשים שאוכלים אורז במזלג וסכין !)
- אין צורך בלחם כשאוכלים קוסקוס  (אלא אם אתה אבא שלי)


ואז, אחרי שהכל היה ארוז ומוכן, השמש זרחה, ואמא העירה אותנו לארוחת בוקר.

רגע, רגע...  הרי אמרת שארוחת הבוקר של הטיול נארזה, לא  ?
כן. אין פה טעות.  ארוחת הבוקר של הטיול אמנם נארזה, אך ארוחת הבוקר של הבית המתינה על השולחן!
כי אצלנו, לפני שיוצאים לטיול חייבים לאכול !   מובן ?


שבעים ומרוצים, יצאנו לדרך.   אבא רפי, אמא פולט והילדים - ממי, אתיתי ומירב.
כמו שאתם יודעים - ממי ואתיתי הם שמות החיבה של אחי הגדולים - מטי ואריאל.
 אותי לא חיבבו כנראה, אז לא קיבלתי שם חיבה. סתאאם.  
יש עוד אח בקנה, הלא הוא דוד מאור , אך הוא לא נולד באותה שנה שבה סיפורנו מתרחש...

היעד באותה שבת היה האתר האהוב ביותר על משפחתנו בחודשי הקיץ החמים -  מעיין גן השלושה, הלא הוא הסחנה האהוב מכל.
נעצור לשניה על מנת להקדיש שיר הלל למקום החם ביותר בישראל (תרתי משמע):

 
הסחנה/ מאת מירב 
הו, הסחנה שלנו המוכר והטוב,
שם נוכל לרבוץ בצילו של אקליפטוס זקן וצהוב
הסחנה הוא המקום בו  כיף להיות רטוב.
בסחנה המים תמיד חמימים-קרירים
בסחנה הילדים אחד עם השני מסתדרים

בסחנה אנחנו שמחים ומבלים
בסחנה יהודים וערבים זה לצד זה על האש אוכלים
הסחנה הוא מקום קדוש לישראלים!


היתה התרגשות גדולה באותו יום שבת חם והביל.  אנחנו נוסעים לסחנה !
אבא התיישב ליד ההגה, אנחנו נדחקנו שלושתנו במושב האחורי , אני באמצע ואחי הגדולים ליד החלונות. אפשר לשכוח ממזגן באותם ימים יפים.
אמא כיוונה את הרדיו לרשת ג', וכולנו פיזמנו לפי הקצב-  "על בטוח, מדי שבת ב-10, על בטוח.."

לאחר שעה וחצי של נסיעה (ואכילת פיצוחים תוך כדי) החליטה אמא שלי שצריך לעצור להתרעננות (וסנדוויצ'ים) בקיבוץ מזרע, שנמצא בליבו של עמק יזראעל.
עצרנו.
יצאתי עם אחי לבחון את הסביבה החדשה והלא מוכרת.  קראתי פעם על הקיבוץ ורציתי לראות מקרוב איך נראים ילדים שלא חולקים בית עם אמא ואבא.

לפתע קלטו אוזני קול מתוק של פעוט צחקן : "אבא, אמא, אני כמו קוף!"
הרמתי את עיני לעבר מקור הקול, ולתדהמתי ראיתי בין ענפיו של עץ שסק ילד קטן, כבן שנתיים.
הילד נראה מרוצה מאוד ממיקומו במרומי העץ, והוא קטף שסק במרץ.
כשהבחין בי מסתכלת עליו, חייך אלי בפה מלא שיניים, וזרק לעברי גרעין שסק בהתגרות!

עוד אני חוככת בדעתי למי כדאי לספר על השובב הקטן, והנה אני רואה מתוך בית קטן וצנוע, יוצא איש צעיר, ג'ינג'י מתולתל, ומבטו סוקר את השטח הירוק שמסביב לביתו.
"זיו, זיו, איפה אתה ? "  , קורא הג'ינג'י המתולתל.

אני מתקרבת אל עבר האיש על מנת להציע את עזרתי, אך גל ריח מתוק של ורדים מהולים בשוקולד עוצר אותי.
מה זה הריח הזה ??  
לפני שאני מספיקה לפתוח את פי ולהדגים אזרחות למופת, מופיעה מתוך הבית, אשתו של המתולתל - גברת צעירה עם שיער ארוך ושחור.
-"מה יהיה עם הילד הזה? לאן הוא ברח הפעם ? עוגות השמרים עוד רגע מוכנות..."


לפתע מבחינים השניים בי, ילדה עירונית בסנדלים תנ"כיים ובגד ים מבצבץ מתחת לחולצת טלפלא.
 הם יודעים שאני עירונית כי שם בקיבוץ כולם הולכים יחפים.

-"שלום" , אני אומרת להם בביישנות.
-"אתם מחפשים במקרה את הילד שלכם? הוא תינוק גדול כזה ?"

- "כן, ראית במקרה ילד קטן מסתובב פה?"

בלי לענות סובבתי את מבטי שוב אל מרומי עץ השסק והצבעתי על השובב הקטן שעדיין ישב שם ,מחייך ודביק ממיץ שסק.

- "אוי ואבוי, זיו ! " סופקת אמו את כפותיה.   "דובי, איך נוריד אותו משם ?"

ההורים המבוהלים רצים אל העץ ומביטים בבנם הקטן.
משפחתי שבינתיים כבר התחילה בנסיעה לכיוון הסחנה, ונזכרה ששכחו אותי, הגיעה גם היא למקום, ועכשיו היינו כולנו סביב עץ השסק, מביטים למלעלה ומקבלים מדי פעם מטח גרעיני פרי באדיבותו של הפגע הקטן.


בעוד כולם חושבים איך אפשר להוריד את הילד מהעץ , הבזיק במוחי רעיון יצירתי !

-"גברת שרה'לה", פניתי אל האמא המבוהלת, "הביאי לפה בבקשה את עוגות השמרים שאפית. יש לי רעיון איך נגרום לזיו לרדת בבטחה ובשמחה מהעץ".

עשרות עוגות שמרים הוציאה שרהל'ה מהתנור. כל פעם שחשבנו שזהו, אין עוד עוגות, היא הוציאה עוד...
סידרתי את כל העוגות מתחת לעץ השסק, בשורות צפופות, ויצרתי מזרון רך שכולו שוקולד,שמרים ומי ורדים.

זיו הקטן הביט למטה, חייך, אכל עוד שסק אחד אחרון  ו.... קפץ !

כשנחת על העוגות, הן הקפיצו אותו עוד מספר פעמים כאילו היו טרמפולינה פרטית, ובכל נחיתה, יצר טביעת רגל קטנה בעוגות הטעימות.

-"זיו שלי ! אתה בריא ושלם!  שובב קטן!  בוא הביתה עכשיו למקלחת!"  לקחה אותו אמו.

-" תודה רבה לך, ילדה חכמה, הצלת את בני !"   פנה אלי הג'ינג'י בנימוס.  "קחו לכם עוגת שמרים כאות תודה מאיתנו במשפחת אילון".


וגם הוא הלך.


המשכנו לסחנה כמתוכנן.
מאז אותו יום, ידעתי שכשאגדל, יבוא יום ואפגוש שוב את אותו ילד שובב ואוכל שוב את עוגת השמרים הטעימה של אמו.    ואכן כך היה.