יום ראשון, 18 בנובמבר 2012

טלפון שבור



(סיפור שהמצאתי לנדב החמוד, שרוצה לככב בכל הסיפורים)


בוקר אחד, יצא נדב מהחדר ואמר לאבא: 

"אבא תראה אותי ,  אני אביר אמיץ!"

"מיץ ?" ,  שאל אבא,  "אתה רוצה מיץ פטל , חמוד שלי?" , ואבא הגיש לנדב את הכוס : "הנה קח לך מיץ פטל"

באותו רגע, נכנסה אמא הביתה.

"מיץ פטל ?"   היא שאלה, "מיץ פטל הארנב?  איפה הוא ? אני מחפשת אותו מהבוקר, הוא ודאי שוב ברח אל מתחת למיטה בחדר שלנו"

בדיוק באותו רגע, נכנסה ליבי הביתה:  "מי נכנס מתחת למיטה ? החתול מהחצר? תנו לי, אני כבר מומחית בזה".

זחלה ליבי אל מתחת למיטה של אמא ואבא. 

זחל גם נדב אחרי ליבי אל מתחת למיטה של אמא ואבא.

בדיוק באותו רגע, הגיע איתי הביתה ושאל : "איפה האחים שלי?". 

"אנחנו מתחת למיטה" , קראה ליבי,  "בוא תעזור לנו".

נכנס גם איתי מתחת למיטה.

שאל איתי  :  "למה אנחנו מתחת למיטה ?"

אמרה ליבי :   אנחנו מנסים להוציא את החתול שנכנס מתחת למיטה.

אמרה אמא:    חתול ?  מה פתאום חתול, אני אמרתי שמיץ פטל הארנב נכנס מתחת למיטה.

אמר אבא:   מיץ פטל הארנב ?   מה פתאום ארנב,  אני מזגתי מיץ פטל לנדב כי הוא ביקש מיץ...

אמר נדב:  מיץ ?  מה פתאום מיץ ,  אני בסך הכל אמרתי לאבא שאני אביר אמיץ ... 

יש לי אח קטן...

לפני שאפתח בהתנצלות כהרגלי בקודש, על כך שלא כתבתי ושאין לי ממש תירוץ לגיטימי לכך, ארשה לעצמי להשתנות ולא להתנצל  ב-כ-ל-ל  !
נכון,  לא כתבתי.  לא בא לי. לא רציתי. לא יצא לי.   למה? כובע (עף לגובה)!
ועכשיו, אחרי ששמנו את זה מאחורי,מלפני ומצדדי (אחת -שתיים-שלוש),  אתקדם לעוד אחד מסיפורי ילדותי העסוקה   (אין כאן טעות כתיב).

יש לי אח קטן...
(מוקדש באהבה לאחי הקטן, ולכל הילדים שקיבלו גם הם תוספת פתאומית למשפחה)


עד גיל 9 הייתי בת הזקונים במשפחה. אחות קטנה לשני אחי הגדולים, ממי ואתיתי.
הפרש של חמש ושש שנים בינם לביני הציב אותי בעמדת התינוקת המפונקת של המשפחה.
נכון, שכאחות קטנה הייתי צריכה להשתרך אחריהם ולקוות שישתפו אותי במשחקיהם , וכשהם הדליקו אינספור פעמים את האור בחדנו המשותף אחרי שעת כיבוי האורות, אני הייתי זו שעליה הוטל האשם במעשה השובבי ("אמא, העריסה שלה נמצאת ליד מתג החשמל).
אך היו גם "הטבות" לא קטנות לתפקיד האחות הקטנה - למשל כשילדים אחרים הציקו לי יכולתי להזעיק את "שומרי הראש" הגדולים והנערצים שלי לעזרתי המיידית.
בסיכום כללי, התאים לי להיות האחות הקטנה, ולא זכור לי שאי פעם ביקשתי מאמא ואבא אח קטן  (מה גם שביתנו תמיד שרץ חיות מחמד שונות ומשונות, ולכן לא חסר לי עם מי לשחק ואחרי מי לרדוף ולהרגיש חזקה) .

עד ש...     יום אחד באחד מחודשי הקיץ החמים, בדיוק בתאריך יום הולדתה של אחותי הגדולה, הגיח לעולם אחי הקטן, מאור.  הייתי צריכה לצפות בעיות כבר באותו רגע -  הרי אם בחר לגנוב לה את יום ההולדת,  מעניין מה יגנוב לי ??!...
אבא מילא את הבית בהמוני דליי פרחים וכולנו נסענו לבקר את אמא בבית היולדות "מאיר".
אני זוכרת שאמא שמחה שבאנו והתינוק החדש לא נראה באיזור. חשבתי לעצמי שאולי יש סיכוי קלוש שהיא התחרטה ומסרה אותו למיילדת, אך תקוותי נגוזה רגע לאחר מכן, כשהובילו אותנו להציץ בו מבעד לזכוכית העבה של התינוקיה. האמת היא ששמתי עין על תינוק אחר שחבש כובע חמוד, אבל מה לעשות, האחות הרימה את זה שלידו על מנת להציגו בפנינו. לי הוא נראה סתמי לחלוטין, אך איש לא שאל לדעתי.

חלפו מספר שבועות.  חיי השתנו מקצה לקצה.  מבוקר עד ערב נאלצתי לראות קרובים וחברים באים ומתלהבים מהתינוק החדש.   אבא לא הפסיק לשבח את בן הזקונים המקסים שלו, סבתא מתילדה וסבתא ג'ולי גרו אצלנו לסירוגין על מנת שיוכלו לעזור לאמא בתקופה של אחרי הלידה, ואני הרגשתי שאותי שכחו.
ממש כמו בשיר של אריק איינשטיין :
"כולם אוהבים אותו איתו הם משחקים
לא יודעים הם כלל וכלל, שגם אני עוד קצת עולל
וכולם אוהבים אותו, אותי הם שוכחים
כי אני כבר קצת גדול לגדולים."


יום אחד , כשאף אחד לא ראה, התקרבתי אל העריסה של אחי ומשכתי לו את המוצץ מהפה.
כצפוי- הוא התחיל לבכות.   שמחתי. שיבכה!
סבתא נכנסה לחדר ומיד כעסה עלי.  "את ילדה רעה! "  היא אמרה.
הרגשתי איך דמעות מציפות את עיני.  למה זה מגיע לי ? לא ביקשתי את האח הזה ? הכל היה הרבה יותר טוב לפני שהוא הגיע.  וסבתא בכלל לא גרה אצלנו.  מה היא צועקת עלי ?
שניה לפני שפרצתי בבכי ברחתי מהחדר, והספקתי לשמוע את סבתא צועקת: "לאן את הולכת? בואי הנה מיד!"
 ברחתי מהבית ורצתי למקום היחיד בו יכולתי להתחבא באמת -  לבית על עץ האקליפטוס.


אחרי הצהריים, אמא חזרה הביתה ושמעה מסבתא מה קרה .
אמא הוציאה את ראשה מהחלון וצעקה בשמי . למרות שעץ האקליפטוס נמצא כחצי קילומטר מבית מגורינו, יכולתי לשמוע את קולה ואת ה"ר" המתגלגלת שלה: "מירב,   מי-רררררר-ב, מי-רררררר-ב...."
לא עניתי.   לא רציתי לענות ולהתגלות. החלטתי שאני לשם לא חוזרת יותר.
כפי שצפיתי שיקרה, אמא יצאה לרחוב ואירגנה משלחת של מחפשים - כל ילדי השכונה הצטרפו למשימה. אחרי הכל, לא כל יום יש דרמה כל כך מעניינת ברחוב.
הם הגיעו למרגלות העץ והסתכלו עלי מלמטה.
ואז החל המשא ומתן, בו אמא מנסה את כל שיטות השכנוע הידועות לה ואני נוקטת בעקשנותי המוכרת גם היא :

אמא: "מירב, תרדי מיד מהעץ"
אני : "לא רוצה, אני לא חוזרת הביתה לבית הזה עם האח המעצבן הזה!"
אמא :  " נו מירב, בואי, תרדי, סבתא לא התכוונה לצעוק עלייך, אמרתי לה..."
אני: "לא !"
 אמא : "מירב, נו יאללה, תרדי כבר, זה לא מצחיק"
אני : "לא יורדת!"
אמא: "מירב, אם את לא יורדת עכשיו, אני אכעס! "
אני : "לא אכפת לי!"
אמא:  "תרדי מיד, או שאני עולה אלייך, וחכי חכי מה שאני אעשה לך! איזה בושות את עושה לי פה !"
 אני : "לא יורדת! "
 אמא :  "אני אקרא לאבא! אוי ואבוי לך אם אבא יבוא!"
אני : "לא מפחדת ! לא רוצה את האח הזה, לא !"
אמא : "נו מירב, תרדי, אם תרדי , אני אקח אותך בשבת ללונה פארק ! את אוהבת את הלונה פארק , נכון?!"
אני: "לא , וזהו זה ! "


אחרי שאמא הבינה שכל האסטרטגיות נכשלו ובתה הסוררת לא נכנעת להסברים, התנצלויות, איומים והבטחות שוחד למינהם,  היא נאלמה דום לכמה רגעים.

"את יודעת מה , בסדר! אני מסכימה"  אמרה אמא לפתע, ופנתה בבקשה לאבי שבינתיים גם הוא הגיע:
"רפי, לך תביא את מאור התינוק!" 
"מה פתאום??" אמר אבא, "הוא יתקרר !  הוא צריך להיות בבית וגם את!" הוא פנה אליה בקול מלא תוכחה.
 "מעניין מאוד", חשבתי לעצמי, "אבא דואג שהתינוק המעצבן שלו יתקרר בערב של חודש אוגוסט, אבל מה איתי, פה על עץ האקליפטוס? גם אני יכולה לחטוף דלקת ריאות ולחלות.   כן, רק את התינוק הם אוהבים..."

תשובתה של אמא קטעה את חוט מחשבות הקורבן שלי:
" רפי, לך תביא את התינוק.  מירב צודקת, היא היתה בת הזקונים שלנו לפניו, והיא לא רוצה אותו.  אז נשאיר אותו כאן ליד העץ.  אני בטוחה שמישהו ימצא אותו ויאמץ אותו. אחרי הכל , הוא תינוק די חמוד... "

הייתי בהלם.  היתכן שמשאלתי מתגשמת ?  האם יתכן שאמא באמת בוחרת בי על פני מאור, החמוד עם המוצץ?
 אבא הביא את מאור ומסר אותו לאמא.  היא הניחה אותו עטוף בשמיכת הקטיפה שלו ליד העץ, ונתנה לו נשיקה קטנה על המצח.
"עכשיו תרדי בבקשה" , פנתה אלי אמא.

ירדתי מהעץ בתחושות מעורבות .  שמחה על הניצחון התקדימי שלי מחד, אך חוששת מגורלו הצפוי של התינוק חסר הישע שאיתרע מזלו ונולד להיות אחי.
"שטויות" , שכנעתי את עצמי, "הוא בטוח יסתדר,  אולי אפילו יאמץ אותו זאב או תן שמסתובבים פה בלילה... זה לא כזה נורא , גם מוגלי ילד הג'ונגל גדל ככה"... 
צעדתי אל זרועותיה הפתוחות של אמא וגם אבא חיבק אותי בשמחה והקלה. ...


קאט.   עכשיו, קוראי היקרים, אני נותנת לכם הזדמנות פז שלא תחזור שנית -  האפשרות לבחור את סוף הסיפור. בין הפותרים נכונה, יוגרל ....   הסוף האמיתי במייל :-)


סוף אחד :

...ומאז הם חיו באושר ושמחה, עד לאותו יום שבו הגיח שוב לחייהם אותו תינוק מוכר, שהספיק לגדול ולהפוך לחוקר חרקים מפורסם שגילה זן נדיר של חרק החי אך ורק בין עלי אקליפטוס.



סוף אחר : 

...ואז התחלנו לצעוד לעבר הבית.  לפתע החלטתי לסובב את ראשי ולהעיף רק עוד מבט אחד נוסף , אחרון בהחלט, באחי הקטן, לפני שאנו נוטשים אותו סופית.
אחי התינוק, שעד אז ידע רק לבכות או לצחוק, או לבכות ולצחוק יחד, הישיר אלי את מבטו גדול העיניים, שלח אלי את שתי הידיים, פתח פיו ומילמל:  "אב...אב...."  .
מיד נשברתי ופרצתי בבכי רווי רגשות אשם, תוך כדי שאני קורעת עצמי מאחיזתם האיתנה של הורי ורצה לעבר אחי האהוב....    "הנני כאן! אב כאן,  אב כאן...." .
הרמתי אותו על ידי, וחיבקתי אותו חזק.   עד אותו יום, לא הרשו לי להחזיק את התינוק, והיום הרגשתי גאווה להיות אחות גדולה שמחבקת ומרימה את אחיה.
צעדנו יחד, כולנו, אבא,אמא,אני ומאור הקטן בידי.  
הייתי מספרת שהגענו ככה עד הבית, אך לצערי, הרגשתי משהו חמים מתהווה מכיוון החיתול שלו שנח בדיוק על זרועי, וגם הריח העז והעובדה שכל הפרחים שעברנו בדרך נבלו, לא הותיר מקום לספקות.   מסרתי אותו לאמא והמשכתי בדילוגים ילדותיים הביתה.




יום שני, 30 באפריל 2012

איך הכרתי את אבא

חלף לו שבוע מאז שהקמתי את הבלוג הראשון שלי בפרץ של התלהבות אופטימית (אופייני אצלי להתחלות יש לציין), וכצפוי (הרי אני מכירה את עצמי לא מתמול שלשום), לא המשכתי ולא כתבתי כלום. למרות ההבטחות ולמרות הציפיות... אז מה עושים? מאיפה מתחילים שוב? דפדפתי לשורות האחרונות שכתבתי בפעם הקודמת ונזכרתי בסיפורי הילדות שאני בודה למען ישתעשעו יוצאי חלצי ויראו את אמם באור פנטזיונרי הירואי.
אז למה לא להתחיל מכאן? מוכנים? למקומות, היכון, צא! צא! צא!

איך באמת הכרתי את אבא? 
(מוקדש באהבה והמון געגועים לטיולי יום שבת עם הורי פולט ז"ל ורפי סדרה)

כשהייתי ילדה, בת שלישית במשפחת סדרה (SADRA) המהוללת, נהגו הורי לקחת אותנו בכל יום שבת לטייל ברחבי ארץ ישראל. אמא היתה מתעוררת עם שחר ומתחילה בהכנות: מטגנת חצילים, מבשלת ביצים קשות, אופה בורקס גבינה או בורקס חנדרז'וס (שזה ה-בורקס הכי טעים בעולם, עם מילוי חצילים ברוטב עגבניות ובצל נימוך בפה, שורף את הלשון אך אי אפשר לחכות בסבלנות שיתקרר, כי הריח...אוח... הריח....משגע!)
איפה הייתי ? בהכנות, כן...   אמא היתה קוצצת סלט ירקות, וסלט חסה שאת עליה היא מציפה בשמן, לימון ומלח ואז מועכת טוב טוב.  מוציאה מהמקרר גם סלטים מארוחת הצהריים של אתמול - מקבובה (אנשים פשוטים מכנים אותה מטבוחה, אבל אצלנו היא מקבובה לעולמים!),  סלט מלפפונים חריפים, דלעט טורשי, גזר עם שומר בלימון, וכמובן לנשנוש- "סלט עצים"  - פרחי כרובית מבריקים בלימון עם כמות מלח שיכולה להרוג אדם נורמלי מיתר לחץ דם, אבל אנחנו במשפחת סדרה נולדנו עמידים :-)

את כל האוכל הטעים הזה, אמא היתה אורזת בצידנית האדומה הגדולה, שיהיה לנו טעים לארוחת הבוקר בטיול, ואז היתה מתפנה לארוז את תפריט הצהריים המתוכנן - בשר , בשר, בשר  ו... עוף! 
אני יודעת , יש ביניכם כאלו שיגידו - מה ההבדל ? עוף הוא עוד סוג של בשר, לא ?
אז זהו שלא!   יש דברים שבמשפחת סדרה תמיד היו אמת צרופה ומעולם לא נדרשנו להסביר את ההגיון העומד בבסיסם.   בין הדברים הללו בנושא האוכל תמצאו את הכללים הבאים:
- יש הפרדה ברורה בין בשר לעוף.
- דג תמיד יהיה טעים יותר כשהוא מטוגן
- מים שותים בסוף הארוחה (ועדיף אם יש בנמצא מיץ תוסס בצבע זרחני)
- אורז אוכלים בכף  (רק כשהתחתנתי ונחשפתי לעולם גיליתי אנשים שאוכלים אורז במזלג וסכין !)
- אין צורך בלחם כשאוכלים קוסקוס  (אלא אם אתה אבא שלי)


ואז, אחרי שהכל היה ארוז ומוכן, השמש זרחה, ואמא העירה אותנו לארוחת בוקר.

רגע, רגע...  הרי אמרת שארוחת הבוקר של הטיול נארזה, לא  ?
כן. אין פה טעות.  ארוחת הבוקר של הטיול אמנם נארזה, אך ארוחת הבוקר של הבית המתינה על השולחן!
כי אצלנו, לפני שיוצאים לטיול חייבים לאכול !   מובן ?


שבעים ומרוצים, יצאנו לדרך.   אבא רפי, אמא פולט והילדים - ממי, אתיתי ומירב.
כמו שאתם יודעים - ממי ואתיתי הם שמות החיבה של אחי הגדולים - מטי ואריאל.
 אותי לא חיבבו כנראה, אז לא קיבלתי שם חיבה. סתאאם.  
יש עוד אח בקנה, הלא הוא דוד מאור , אך הוא לא נולד באותה שנה שבה סיפורנו מתרחש...

היעד באותה שבת היה האתר האהוב ביותר על משפחתנו בחודשי הקיץ החמים -  מעיין גן השלושה, הלא הוא הסחנה האהוב מכל.
נעצור לשניה על מנת להקדיש שיר הלל למקום החם ביותר בישראל (תרתי משמע):

 
הסחנה/ מאת מירב 
הו, הסחנה שלנו המוכר והטוב,
שם נוכל לרבוץ בצילו של אקליפטוס זקן וצהוב
הסחנה הוא המקום בו  כיף להיות רטוב.
בסחנה המים תמיד חמימים-קרירים
בסחנה הילדים אחד עם השני מסתדרים

בסחנה אנחנו שמחים ומבלים
בסחנה יהודים וערבים זה לצד זה על האש אוכלים
הסחנה הוא מקום קדוש לישראלים!


היתה התרגשות גדולה באותו יום שבת חם והביל.  אנחנו נוסעים לסחנה !
אבא התיישב ליד ההגה, אנחנו נדחקנו שלושתנו במושב האחורי , אני באמצע ואחי הגדולים ליד החלונות. אפשר לשכוח ממזגן באותם ימים יפים.
אמא כיוונה את הרדיו לרשת ג', וכולנו פיזמנו לפי הקצב-  "על בטוח, מדי שבת ב-10, על בטוח.."

לאחר שעה וחצי של נסיעה (ואכילת פיצוחים תוך כדי) החליטה אמא שלי שצריך לעצור להתרעננות (וסנדוויצ'ים) בקיבוץ מזרע, שנמצא בליבו של עמק יזראעל.
עצרנו.
יצאתי עם אחי לבחון את הסביבה החדשה והלא מוכרת.  קראתי פעם על הקיבוץ ורציתי לראות מקרוב איך נראים ילדים שלא חולקים בית עם אמא ואבא.

לפתע קלטו אוזני קול מתוק של פעוט צחקן : "אבא, אמא, אני כמו קוף!"
הרמתי את עיני לעבר מקור הקול, ולתדהמתי ראיתי בין ענפיו של עץ שסק ילד קטן, כבן שנתיים.
הילד נראה מרוצה מאוד ממיקומו במרומי העץ, והוא קטף שסק במרץ.
כשהבחין בי מסתכלת עליו, חייך אלי בפה מלא שיניים, וזרק לעברי גרעין שסק בהתגרות!

עוד אני חוככת בדעתי למי כדאי לספר על השובב הקטן, והנה אני רואה מתוך בית קטן וצנוע, יוצא איש צעיר, ג'ינג'י מתולתל, ומבטו סוקר את השטח הירוק שמסביב לביתו.
"זיו, זיו, איפה אתה ? "  , קורא הג'ינג'י המתולתל.

אני מתקרבת אל עבר האיש על מנת להציע את עזרתי, אך גל ריח מתוק של ורדים מהולים בשוקולד עוצר אותי.
מה זה הריח הזה ??  
לפני שאני מספיקה לפתוח את פי ולהדגים אזרחות למופת, מופיעה מתוך הבית, אשתו של המתולתל - גברת צעירה עם שיער ארוך ושחור.
-"מה יהיה עם הילד הזה? לאן הוא ברח הפעם ? עוגות השמרים עוד רגע מוכנות..."


לפתע מבחינים השניים בי, ילדה עירונית בסנדלים תנ"כיים ובגד ים מבצבץ מתחת לחולצת טלפלא.
 הם יודעים שאני עירונית כי שם בקיבוץ כולם הולכים יחפים.

-"שלום" , אני אומרת להם בביישנות.
-"אתם מחפשים במקרה את הילד שלכם? הוא תינוק גדול כזה ?"

- "כן, ראית במקרה ילד קטן מסתובב פה?"

בלי לענות סובבתי את מבטי שוב אל מרומי עץ השסק והצבעתי על השובב הקטן שעדיין ישב שם ,מחייך ודביק ממיץ שסק.

- "אוי ואבוי, זיו ! " סופקת אמו את כפותיה.   "דובי, איך נוריד אותו משם ?"

ההורים המבוהלים רצים אל העץ ומביטים בבנם הקטן.
משפחתי שבינתיים כבר התחילה בנסיעה לכיוון הסחנה, ונזכרה ששכחו אותי, הגיעה גם היא למקום, ועכשיו היינו כולנו סביב עץ השסק, מביטים למלעלה ומקבלים מדי פעם מטח גרעיני פרי באדיבותו של הפגע הקטן.


בעוד כולם חושבים איך אפשר להוריד את הילד מהעץ , הבזיק במוחי רעיון יצירתי !

-"גברת שרה'לה", פניתי אל האמא המבוהלת, "הביאי לפה בבקשה את עוגות השמרים שאפית. יש לי רעיון איך נגרום לזיו לרדת בבטחה ובשמחה מהעץ".

עשרות עוגות שמרים הוציאה שרהל'ה מהתנור. כל פעם שחשבנו שזהו, אין עוד עוגות, היא הוציאה עוד...
סידרתי את כל העוגות מתחת לעץ השסק, בשורות צפופות, ויצרתי מזרון רך שכולו שוקולד,שמרים ומי ורדים.

זיו הקטן הביט למטה, חייך, אכל עוד שסק אחד אחרון  ו.... קפץ !

כשנחת על העוגות, הן הקפיצו אותו עוד מספר פעמים כאילו היו טרמפולינה פרטית, ובכל נחיתה, יצר טביעת רגל קטנה בעוגות הטעימות.

-"זיו שלי ! אתה בריא ושלם!  שובב קטן!  בוא הביתה עכשיו למקלחת!"  לקחה אותו אמו.

-" תודה רבה לך, ילדה חכמה, הצלת את בני !"   פנה אלי הג'ינג'י בנימוס.  "קחו לכם עוגת שמרים כאות תודה מאיתנו במשפחת אילון".


וגם הוא הלך.


המשכנו לסחנה כמתוכנן.
מאז אותו יום, ידעתי שכשאגדל, יבוא יום ואפגוש שוב את אותו ילד שובב ואוכל שוב את עוגת השמרים הטעימה של אמו.    ואכן כך היה. 




 




 

יום שני, 23 באפריל 2012

היפהפיה הנמה מתעוררת לחיים

בוקר טוב עולם, מה שלום כולם ? 

מישהו שאני אוהבת הציע לי לכתוב קצת, כי זה משהו שפעם אהבתי לעשות, ויש הטוענים שהייתי אפילו טובה בזה. אבל מאז חלפו שנים, נולדו ילדים, והפכתי להיות "קאוצ' פוטאטו" רצינית - כזו שאפילו ברכה ליום הולדת לא מצליחה לנסח... 
מסתבר שהכתיבה אצלי היא כמו שריר שלא היה בו שימוש שנים רבות, ועכשיו, דקה לפני שהוא מתנוון בתהליך אבולוציוני מזורז, אני מנסה להצילו. יכול להיות שהתעוררתי מאוחר מדי. אתם תשפטו.

אז למה קראתי לפוסט הזה "היפהפיה הנמה מתעוררת לחיים" ?   לא, אני לא תאומתה של בר רפאלי, והתואר יפהפיה רחוק ממני (אך לא רחוק מאוד- הוא נדבק לבתי המקסימה, שעוד יסופר עליה בהמשך).
היפהפיה פה היא הכתיבה, האני הפנימי שלי, שמנסה לבקוע מתוך הפקעת שכפתה על עצמה מבחירה של נוחות בתחילת הדרך, וחוסר בטחון בהמשכה, ולהתגלות שוב במלא תפארתה.

היפהפיה הנרדמת היא אגדת ילדים קלאסית- הז'אנר הספרותי האהוב עלי ביותר בעולם, וגם על הנושא הזה ארחיב בהמשך, כשנכיר קצת יותר טוב. בינתיים כדי לשמור על חוט המחשבה, אחזור לנושא הקודם.




היפהפיה הזו, שכאמור נמה שנים, לא החליפה בגדים , לא צחצחה שיניים ולא שטפה פנים (איכס! אבל תזכרו שמדובר בדימוי אז נסו לזרום איתי). להגנתה תאמר שכשהלכה לישון לא ידעה בדיוק לכמה זמן היא הולכת.  בהתחלה חשבה על שלושה חודשים, אך אלו התארכו לשישה חודשים, שנה, שנתיים.... שמונה וחצי שנים !

ועכשיו בני הבכור בן 8 וחצי,  אחותו בת 6 וחצי ואחיהם בן שנתיים וחצי.
שלושתם חושבים שאמא עובדת בלעשות קניות בסופר ולספר להם סיפורי ילדות מופרכים, מופרעים וקורעים מצחוק.  זה סיפק אותי די הרבה זמן, אבל לא עוד.   אז החלטתי לעשות מעשה!
הבלוג הזה יהיה השעון המעורר, קריאת התרנגול או כל דימוי אחר שיעשה את העבודה - 
הבלוג הזה יעיר אותי לכתיבה!   
בבלוג הזה אנסה להעביר חלק מהסיפורים הבדויים שלי ממוחי השרוי ב- R.E.M אל מרחבי הסייבר (זו רק אני, או שנדמה לי שהביטוי האחרון כבר לא בשימוש מזה עשור?)

אני לא מבטיחה כאן תוצאות או הברקות.
אני רק מבטיחה לנסות.


מקווה שלא נרדמתם עם קריאת שורות אלו (למרות שדווקא זה יכול היה להיות אירוני מאוד, לא ?)


שלכם,
מירב