לפני שאפתח בהתנצלות כהרגלי בקודש, על כך שלא כתבתי ושאין לי ממש תירוץ לגיטימי לכך, ארשה לעצמי להשתנות ולא להתנצל ב-כ-ל-ל !
נכון, לא כתבתי. לא בא לי. לא רציתי. לא יצא לי. למה? כובע (עף לגובה)!
ועכשיו, אחרי ששמנו את זה מאחורי,מלפני ומצדדי (אחת -שתיים-שלוש), אתקדם לעוד אחד מסיפורי ילדותי העסוקה (אין כאן טעות כתיב).
יש לי אח קטן...
(מוקדש באהבה לאחי הקטן, ולכל הילדים שקיבלו גם הם תוספת פתאומית למשפחה)
עד גיל 9 הייתי בת הזקונים במשפחה. אחות קטנה לשני אחי הגדולים, ממי ואתיתי.
הפרש של חמש ושש שנים בינם לביני הציב אותי בעמדת התינוקת המפונקת של המשפחה.
נכון, שכאחות קטנה הייתי צריכה להשתרך אחריהם ולקוות שישתפו אותי במשחקיהם , וכשהם הדליקו אינספור פעמים את האור בחדנו המשותף אחרי שעת כיבוי האורות, אני הייתי זו שעליה הוטל האשם במעשה השובבי ("אמא, העריסה שלה נמצאת ליד מתג החשמל).
אך היו גם "הטבות" לא קטנות לתפקיד האחות הקטנה - למשל כשילדים אחרים הציקו לי יכולתי להזעיק את "שומרי הראש" הגדולים והנערצים שלי לעזרתי המיידית.
בסיכום כללי, התאים לי להיות האחות הקטנה, ולא זכור לי שאי פעם ביקשתי מאמא ואבא אח קטן (מה גם שביתנו תמיד שרץ חיות מחמד שונות ומשונות, ולכן לא חסר לי עם מי לשחק ואחרי מי לרדוף ולהרגיש חזקה) .
עד ש... יום אחד באחד מחודשי הקיץ החמים, בדיוק בתאריך יום הולדתה של אחותי הגדולה, הגיח לעולם אחי הקטן, מאור. הייתי צריכה לצפות בעיות כבר באותו רגע - הרי אם בחר לגנוב לה את יום ההולדת, מעניין מה יגנוב לי ??!...
אבא מילא את הבית בהמוני דליי פרחים וכולנו נסענו לבקר את אמא בבית היולדות "מאיר".
אני זוכרת שאמא שמחה שבאנו והתינוק החדש לא נראה באיזור. חשבתי לעצמי שאולי יש סיכוי קלוש שהיא התחרטה ומסרה אותו למיילדת, אך תקוותי נגוזה רגע לאחר מכן, כשהובילו אותנו להציץ בו מבעד לזכוכית העבה של התינוקיה. האמת היא ששמתי עין על תינוק אחר שחבש כובע חמוד, אבל מה לעשות, האחות הרימה את זה שלידו על מנת להציגו בפנינו. לי הוא נראה סתמי לחלוטין, אך איש לא שאל לדעתי.
חלפו מספר שבועות. חיי השתנו מקצה לקצה. מבוקר עד ערב נאלצתי לראות קרובים וחברים באים ומתלהבים מהתינוק החדש. אבא לא הפסיק לשבח את בן הזקונים המקסים שלו, סבתא מתילדה וסבתא ג'ולי גרו אצלנו לסירוגין על מנת שיוכלו לעזור לאמא בתקופה של אחרי הלידה, ואני הרגשתי שאותי שכחו.
ממש כמו בשיר של אריק איינשטיין :
"כולם אוהבים אותו איתו הם משחקים
לא יודעים הם כלל וכלל, שגם אני עוד קצת עולל
וכולם אוהבים אותו, אותי הם שוכחים
כי אני כבר קצת גדול לגדולים."
יום אחד , כשאף אחד לא ראה, התקרבתי אל העריסה של אחי ומשכתי לו את המוצץ מהפה.
כצפוי- הוא התחיל לבכות. שמחתי. שיבכה!
סבתא נכנסה לחדר ומיד כעסה עלי. "את ילדה רעה! " היא אמרה.
הרגשתי איך דמעות מציפות את עיני. למה זה מגיע לי ? לא ביקשתי את האח הזה ? הכל היה הרבה יותר טוב לפני שהוא הגיע. וסבתא בכלל לא גרה אצלנו. מה היא צועקת עלי ?
שניה לפני שפרצתי בבכי ברחתי מהחדר, והספקתי לשמוע את סבתא צועקת: "לאן את הולכת? בואי הנה מיד!"
ברחתי מהבית ורצתי למקום היחיד בו יכולתי להתחבא באמת - לבית על עץ האקליפטוס.
אחרי הצהריים, אמא חזרה הביתה ושמעה מסבתא מה קרה .
אמא הוציאה את ראשה מהחלון וצעקה בשמי . למרות שעץ האקליפטוס נמצא כחצי קילומטר מבית מגורינו, יכולתי לשמוע את קולה ואת ה"ר" המתגלגלת שלה: "מירב, מי-רררררר-ב, מי-רררררר-ב...."
לא עניתי. לא רציתי לענות ולהתגלות. החלטתי שאני לשם לא חוזרת יותר.
כפי שצפיתי שיקרה, אמא יצאה לרחוב ואירגנה משלחת של מחפשים - כל ילדי השכונה הצטרפו למשימה. אחרי הכל, לא כל יום יש דרמה כל כך מעניינת ברחוב.
הם הגיעו למרגלות העץ והסתכלו עלי מלמטה.
ואז החל המשא ומתן, בו אמא מנסה את כל שיטות השכנוע הידועות לה ואני נוקטת בעקשנותי המוכרת גם היא :
אמא: "מירב, תרדי מיד מהעץ"
אני : "לא רוצה, אני לא חוזרת הביתה לבית הזה עם האח המעצבן הזה!"
אמא : " נו מירב, בואי, תרדי, סבתא לא התכוונה לצעוק עלייך, אמרתי לה..."
אני: "לא !"
אמא : "מירב, נו יאללה, תרדי כבר, זה לא מצחיק"
אני : "לא יורדת!"
אמא: "מירב, אם את לא יורדת עכשיו, אני אכעס! "
אני : "לא אכפת לי!"
אמא: "תרדי מיד, או שאני עולה אלייך, וחכי חכי מה שאני אעשה לך! איזה בושות את עושה לי פה !"
אני : "לא יורדת! "
אמא : "אני אקרא לאבא! אוי ואבוי לך אם אבא יבוא!"
אני : "לא מפחדת ! לא רוצה את האח הזה, לא !"
אמא : "נו מירב, תרדי, אם תרדי , אני אקח אותך בשבת ללונה פארק ! את אוהבת את הלונה פארק , נכון?!"
אני: "לא , וזהו זה ! "
אחרי שאמא הבינה שכל האסטרטגיות נכשלו ובתה הסוררת לא נכנעת להסברים, התנצלויות, איומים והבטחות שוחד למינהם, היא נאלמה דום לכמה רגעים.
"את יודעת מה , בסדר! אני מסכימה" אמרה אמא לפתע, ופנתה בבקשה לאבי שבינתיים גם הוא הגיע:
"רפי, לך תביא את מאור התינוק!"
"מה פתאום??" אמר אבא, "הוא יתקרר ! הוא צריך להיות בבית וגם את!" הוא פנה אליה בקול מלא תוכחה.
"מעניין מאוד", חשבתי לעצמי, "אבא דואג שהתינוק המעצבן שלו יתקרר בערב של חודש אוגוסט, אבל מה איתי, פה על עץ האקליפטוס? גם אני יכולה לחטוף דלקת ריאות ולחלות. כן, רק את התינוק הם אוהבים..."
תשובתה של אמא קטעה את חוט מחשבות הקורבן שלי:
" רפי, לך תביא את התינוק. מירב צודקת, היא היתה בת הזקונים שלנו לפניו, והיא לא רוצה אותו. אז נשאיר אותו כאן ליד העץ. אני בטוחה שמישהו ימצא אותו ויאמץ אותו. אחרי הכל , הוא תינוק די חמוד... "
הייתי בהלם. היתכן שמשאלתי מתגשמת ? האם יתכן שאמא באמת בוחרת בי על פני מאור, החמוד עם המוצץ?
אבא הביא את מאור ומסר אותו לאמא. היא הניחה אותו עטוף בשמיכת הקטיפה שלו ליד העץ, ונתנה לו נשיקה קטנה על המצח.
"עכשיו תרדי בבקשה" , פנתה אלי אמא.
ירדתי מהעץ בתחושות מעורבות . שמחה על הניצחון התקדימי שלי מחד, אך חוששת מגורלו הצפוי של התינוק חסר הישע שאיתרע מזלו ונולד להיות אחי.
"שטויות" , שכנעתי את עצמי, "הוא בטוח יסתדר, אולי אפילו יאמץ אותו זאב או תן שמסתובבים פה בלילה... זה לא כזה נורא , גם מוגלי ילד הג'ונגל גדל ככה"...
צעדתי אל זרועותיה הפתוחות של אמא וגם אבא חיבק אותי בשמחה והקלה. ...
קאט. עכשיו, קוראי היקרים, אני נותנת לכם הזדמנות פז שלא תחזור שנית - האפשרות לבחור את סוף הסיפור. בין הפותרים נכונה, יוגרל .... הסוף האמיתי במייל :-)
סוף אחד :
...ומאז הם חיו באושר ושמחה, עד לאותו יום שבו הגיח שוב לחייהם אותו תינוק מוכר, שהספיק לגדול ולהפוך לחוקר חרקים מפורסם שגילה זן נדיר של חרק החי אך ורק בין עלי אקליפטוס.
סוף אחר :
...ואז התחלנו לצעוד לעבר הבית. לפתע החלטתי לסובב את ראשי ולהעיף רק עוד מבט אחד נוסף , אחרון בהחלט, באחי הקטן, לפני שאנו נוטשים אותו סופית.
אחי התינוק, שעד אז ידע רק לבכות או לצחוק, או לבכות ולצחוק יחד, הישיר אלי את מבטו גדול העיניים, שלח אלי את שתי הידיים, פתח פיו ומילמל: "אב...אב...." .
מיד נשברתי ופרצתי בבכי רווי רגשות אשם, תוך כדי שאני קורעת עצמי מאחיזתם האיתנה של הורי ורצה לעבר אחי האהוב.... "הנני כאן! אב כאן, אב כאן...." .
הרמתי אותו על ידי, וחיבקתי אותו חזק. עד אותו יום, לא הרשו לי להחזיק את התינוק, והיום הרגשתי גאווה להיות אחות גדולה שמחבקת ומרימה את אחיה.
צעדנו יחד, כולנו, אבא,אמא,אני ומאור הקטן בידי.
הייתי מספרת שהגענו ככה עד הבית, אך לצערי, הרגשתי משהו חמים מתהווה מכיוון החיתול שלו שנח בדיוק על זרועי, וגם הריח העז והעובדה שכל הפרחים שעברנו בדרך נבלו, לא הותיר מקום לספקות. מסרתי אותו לאמא והמשכתי בדילוגים ילדותיים הביתה.
